הפלאה על כתובות ע״ח

1 תוס' ד"ה האשה וכו' והביא ראיה מדתנן וכו'. וכתב מהרש"א דמשמע להו מפירש"י דמייתי ראיה גם ארישא דשלא תתארס דאסיפא תקשה ליה טעמא דב"ש אתא לאשמעינן עכ"ל. נראה פירוש דבריו דלאו ארישא עצמו קאמר דטעמא דב"ש אתא לאשמעינן דלמה לא יפרש רש"י טעמא דב"ש כדרכו בכל הש"ס. ותו דע"כ הא דפירש"י בעודה ארוסה אבל משתנשא לא הוא פירוש לדברי ב"ש ולמה לא יביא ראיה לדבריו אלא דודאי מדהוכיח רש"י ז"ל מהא דתנא עד שלא נישאת ולא ניחא ליה למימר דהוא לב"ה אבל לב"ש דאמר תמכור אפילו בניסת הוא ונצטרך לומר דס"ל דלב"ה לא איצטריך דאי לאשמעינן דבדיעבד קיים אפילו מכרה משניסת להא לא איצטריך דממילא נפקא מהא דקאמר תחלה דנפלו לה משניסת דוקא מכרה בטל ומאי קמ"ל ר"ג אלא ע"כ דקמ"ל דאפילו לב"ש דס"ל באירוסין מוכרת לכתחלה אבל כשניסת דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ואם נפרש כן דברי רש"י שפיר תקשה הא ר"ג טעמא דב"ש קמ"ל. וזה אינו שייך שר"ג יאמר בשביל טעמא דבית שמאי דהא בשביל זה חזר רש"י ז"ל לשון ראשון שפיר כמ"ש התוספות לקמן ד"ה איבעיא להו. אף דהתם הוי שייך טפי שהקשה על דברי ב"ש וכ"ש שר"ג יאמר חידוש דין לב"ש דלא נ"מ מידי לדינא. א"ו דס"ל לרש"י ז"ל דגם לב"ה איצטריך דעד שלא ניסת כולל אף אם נפלו קודם אירוסין וקמ"ל דלא תמכור לכתחלה. ורישא היינו בעודה ארוסה והדברים פשוטים אלא שראיתי בספר פני יהושע שתמה עליו כנ"ל וק"ל:

2 בא"ד וקשה לר"י וכו' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאף דר"ג דקאמר עד שלא ניסת כולל אפילו עד שלא תתארס מ"מ מקשה הש"ס מנ"ל לרב ושמואל לשוויא פלוגתא רחוקה ולומר דאמרו לו ס"ל אפילו בשלא תתארס וניסת דמכרה בטל וא"ל דס"ל לרב ושמואל דכיון דנתנו טעם לדבריהם הואיל וזכה באשה א"כ שייך נמי כן אפילו בנפלו קודם אירוסין. זה אינו חדא דהתוס' בעצמן ע"כ לא ס"ל הכי דהם ג"כ ס"ל דאמרו לו מחלקי' ותו דמוכרח הוא דהא חזינן ברישא דמתניתין דאמרו לו האי לישנא הואיל וזכה וכו' דהמכירה בטילה בנפלו לה משנתארסה ומכרה באירוסין אע"ג דמודים בנפלו עד שלא תתארס דאין מכרה בטל כפירש"י לפנינו דהוא לשון ב' שכתבו התוס' לקמן וכן לפירוש ר"ת שכתבו התוס' לקמן דארישא לא היו אומרים מכרה בטל ע"כ צ"ל דשאני רישא כשנפלו קודם בזכותה לגמרי ועוד נראה דמוכח מדברי אמרו לו עצמן דמודים בעד שלא תתארס וניסת דאין המכר בטל מדאמרו לו רישא הואיל וזו אשתו וכו'. והוי סברו לדמות אירוסין לנשואין וכיון דע"כ מודים בעד שלא תתארס ומשנתארסה מכרה דאין המכר בטל כמ"ש תוס' לרש"י בפירוש שני ולר"ת ע"כ דס"ל כן נמי בעד שלא נתארסה וניסת דאל"כ האיך הוי מדמי להדדי. ובזה א"ש דלא משני לקמן לתרץ קושית מתניתין אברייתא דקתני מוכרת דברייתא מיירי בעד שלא תתארס וניסת דא"כ מ"ט דאמרו לו דמכרה בטל נמצא שפיר מקשה לרב ושמואל דאפילו אמרו לו שלא נתארסה וניסת מודים דאין מכרה בטל. ודוק:

3 גם יש לומר בפשטות דס"ל לרש"י אפילו אם נימא דאמרו לו ס"ל דאף בנפלו לה עד שלא תתארס וניסת מכרה בטל אפ"ה לא ניחא ליה להש"ס לומר דס"ל לרב ושמואל כתנא דאמרו לו כיון דאמרו לו סברי אפילו במכרה בעודה ארוסה בטל אין סברא דס"ל לרב ושמואל כוותיה בחדא ופליגי עליה בחדא ולקמן יבואר שיטת התוס' בזה:

4 במתניתין מודים ב"ש וב"ה שמוכרת וקיים הא דנקט וקיים דהוא מילתא יתירתא כיון דקאמר דאפילו לכתחלה מוכרת נראה דמזה סייעתא לשיטת רש"י ז"ל דמיירי במוכרת דוקא בעודה ארוסה וקמ"ל דקיים אפילו לאחר שניסת דאין הבעל מוציא אח"כ מיד הלקוחות וה"נ קאמר האי לישנא גבי שומרת יבם לקמן דף פ"ו ע"ב דאל"ה ה"א דאין המכירה קיימת משניסת והא דקאמר מוכרת ונותנת היינו בעודה ארוסה וקמ"ל משום דהוי ס"ד דאף דאין הפירות לבעל בעודה ארוסה מ"מ יהיו לו פירי פירות בדשיירא כדאמר לקמן בר"פ הכותב ובזה א"ש נמי הא דקאמר אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים דאינו מובן כלל דלא ה"ל למימר אלא מודים ב"ה אבל לב"ש דאמר תמכור לכתחלה אצ"ל שקיים. ולפמ"ש לפי' רש"י טובא קמ"ל דה"א כשניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות ותמכור דעכ"פ הוי זבינא לשעת אירוסין וא"ל דלמה ברישא לב"ה מוכרת לכתחלה הא מפסיד הפירות שגדלו לאחר האירוסין בזכותו. זה אינו כיון דהפירות נגדלים מהקרקעות שבזכותה נפלו הרי הם כקרקע ועיין לקמן בסוגיא וק"ל:

5 שם אמר להם על החדשים אנו בושים וכו'. כבר נתקשו המפרשים בושה זו למה וכי לית לר"ג תקנת פירות. ונלענ"ד דקשיא לר"ג קושית התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב בד"ה זימנין דלא מלו. דכיון דאמרו חכמים פירות תחת פרקונה ותקנתא דידה היא למה לא תוכל לומר איני רוצה בתקנת חכמים ואיני נפדית ואיני נותנת פירות. כמו שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ומה שתירצו שם התוס' דשאני פירא דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע. היא גופא קשיא ליה דלמה תיקנו חכמים שיזכה בגוף הקרקע. והיינו דהשיב להם על מה שאמרו יזכה בנכסים. ע"ז אמר על החדשים אנו בושים למה יזכה בגוף הקרקע. ולפ"ז היה אפשר לתרץ קושית התוס' לקמן ע"ב בד"ה לא כר"י וכו' ומתניתין דלקמן ריש פרק הכותב אתיא נמי כר"ג דהתם כותב לה דין ודברים אין לי וכו' היינו דאפילו אם תמכור לא תאבד תקנת פרקונה וכבר כתבנו דע"כ צריך לפרש שם כן כמ"ש בדף מ"ז ע"ב ובדף נ"ו ע"ב. ולפ"ז היה נראה לפרש פלוגתא דב"ש וב"ה לענין תחלה ודיעבד היינו דלב"ש אינה בכלל התקנה ואפילו אם מוכרת אפ"ה הבעל חייב בפרקונה. וכן משמע מתוספות ד"ה נפלו וכו' אמאי לא תני וכו' משמע דלב"ש אינו בכלל התקנה והבעל מתחייב בפרקונה דאל"ה לאו קולא היא אע"ג דהיא רוצה בכך ואומרת איני רוצה בתקנת חכמים. מ"מ הרי חזינן דלאו טובתה היא מדתיקנו חז"ל פירות תחת פרקונה לטובתה וכמ"ש התוס' בסוף הדיבור לענין הדרת שבת אחת שמא תחזור בה. וה"נ אם תשתבאי ודאי תחזור בה אלא על כרחך דלב"ש לא אבידה תקנת פרקונה כיון דמוכרת לכתחלה אינו בכלל התקנה כלל. משא"כ לב"ה דס"ל לא תמכור משום שכבר עומדת להנשא כמ"ש התוס' בד"ה אימר בזכותו וכו' א"כ כבר הוא בכלל התקנה. ונהי דמכרה קיים מ"מ אין הבעל מחויב בפרקונה כיון שהוא מוחזק בו. ובזה יש ליישב מה שדיקדקו המפרשים לקמן ע"ב בפירש"י בד"ה הכי גרסינן סימן ור' חנינא בן עקביא ואם בא לוקח לבית דין לימלך וכו' דלא פי' כן במתניתין שבין תחלה ודיעבד. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דלגבי היא עצמה לא שייך תחלה ודיעבד כיון דהיא מוחזקת והוא ספק אומר בזכותה נפלו. א"כ הא קי"ל בכל ספק ממון זוכה בה המוחזק אפילו לכתחלה ולא נ"מ אלא לגבי לוקח שבא לימלך. ולפ"ז במתני דמיירי שמוכרת כשהיא ארוסה שפיר יש לומר דנ"מ לענין אם חייב בפרקונה דהוא מוחזק בו כנ"ל. משא"כ בברייתא דלקמן דאי אפשר לפרש דמוכרת היינו שהבעל חייב בפרקונה כיון שכבר זכה בפירות וכדמוכח ממתניתין דריש פ' הכותב דאי לאו דכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך לא היה מתחייב בפרקונה כמ"ש. ודוחק לפרש דמתניתין דר"פ הכותב לא אתיא כר" חנינא בן עקביא. אם כן ע"כ הא דנקט מוכרת לכתחלה היינו לענין לוקח שבא לימלך. ועיין מה שכתבנו לקמן עוד ישוב על זה. ודוק:

6 תוס' ד"ה נפלו וכו' ויש לומר שאין זה קולא. לכאורה אין הלשון מדוקדק דה"ל למימר אין זה חומרא כלשון קושייתם וכלשון הירושלמי א"ל אינו חומר לבע"ה וכו' ואפשר לומר דלאלומי מילתייהו נקטי הכא דודאי לב"ש הוא נכון בפשטות שאין זה חומר לאשה כיון דאם תחזור בה אחר הגירושין רשות בידו שלא להחזירה משא"כ כשלא יגרשה דס"ל פרקונה ותקנתא דידה היא למה לא תוכל לומר איני רוצה בתקנת חכמים ואיני נפדית לב"ש בסוף מסכת גיטין דלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. משא"כ לב"ה דרשאי לגרשה בכל זמן אם ירצה אין כל כך חילוק בין קודם גירושין או אח"כ. דאם ירצה יכול להחזירה וכיון דלשון הירושלמי הוא לעיל לא תני אלא דבר שהוא חמור משני צדדים ר"ל חומר משני צדדים לב"ה. ע"כ כתבו התוס' דאפילו לב"ה אין זה קולא מטעם דכיון שגרשה כבר אפשר שלא ירצה להחזירה אף דלא היה מגרשה ותו דלפי מ"ש לעיל דף ס"א ע"ב דאיכא לאוקמי בנדרה היא והוא קיים לה לרב. אלא דרש"י שם מפרש אליבא דשמואל דמוקי מתני בסתם. א"כ יש לומר מתניתין דהתם במפרש ונדר איהו א"כ הא קי"ל דהמוציא אשתו משום נדר לא יחזיר וכ"ש דא"ש למ"ש הבית שמואל בסימן י' בשם הדרישה אף המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר א"כ חומר הוא אפילו לב"ה. ודוק:

7 תוס' ד"ה סיפא ומפרש בגמרא דנפלו לה כשהיא ארוסה. לשון הש"ס שם דנפלו כשהיא ארוסה וכן צריך להגיה כאן מ"מ נראה דעיקר קושייתם לשינויא דרבה שם דמיירי כשנפלה כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה. ואפ"ה כשהיא קיימת מוכרת לכתחלה משום דהיא מוחזקת. משא"כ לשינויא דעולא דנפלה כשהיא ארוסה. ודאי דאין להקשות כלל. ולדמות ספק ארוסה לודאי ארוסה. ומה שיש לעיין בזה עוד יבואר לקמן דף פ' ע"ב. ע"ש:

8 תוס' ד"ה איבעיא להו וכו' או דיעבד וכו'. הקשה מהרש"א דלפי' קמא דארישא קאי מה"ת נימא דפליגי בדיעבד ארישא לשוויא פלוגתיה רחוקה ונימא דפליגי בדיעבד בנפלו משנתארסה לבד ולכאורה היה נ"ל דלפי מאי דס"ל לרש"י ז"ל בסיפא עד שלא ניסת וניסת. היינו אפילו בנפלו עד שלא תתארס אם נימא דאמרו לו פליגי בסיפא דעד שלא תתארס וניסת דמכרה בטל וכיון דאמרו לו קמאי מדמו ארוסה לנשואה כדאמרו הואיל וזכה באשה אם כן ה"ה דפליגי בעד שלא תתארס ונתארסה שיהיה בטל. אלא דבאמת הא גופא קשה מנ"ל דפליגי בסיפא אפילו בנפלו עד שלא תתארס כמ"ש לעיל אף את"ל דר"ג מיירי אפילו בנפלו עד שלא תתארס מ"מ הם לא הקשו לו אלא בנפלו משנתארסה. אך הנלע"ד דטעמא דרש"י בלשון זה לכאורה מוכח הוא לפרש כן לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה לא כר"י וכו' ומתניתין דהכותב אתיא כאמרו לו ולכאורה קשה דהא כתבו התוס' לקמן דף צ"ה ע"א בד"ה כי כתב וכו' דארוסה דאם מכרה ונתנה קיים וכו' א"כ האיך מצי אתיא מתניתין דהכותב כאמרו לו הא תנאי דאמרו לו מדמו אירוסין לנשואין ואפילו בעודה ארוסה מכרה בטל כדמסיק הכא א"כ מה לי כתבה משניסת או כתבה בעודה ארוסה ע"כ צ"ל בכתב לה עד שלא תתארס. א"כ משמע דבלא כתב לה אפילו בנכסים שנפלו עד שלא נתארסה וניסת מכרה בטל א"כ הרי מוכח בהדיא כלישנא קמא דכיון דמדמו אירוסין לנשואין ה"ה עד שלא תתארס ונתארסה מכרה בטל וצ"ל לפ"ז הא דמקשה לקמן על רב ושמואל לא כר' יהודה וכו' היינו כמ"ש לעיל באופן שני. דלא ניחא ליה להש"ס לומר דס"ל לרב ושמואל כתנא דאמרו לו דא"כ מכרה באירוסין נמי מכרה בטל ולא ניחא למימר דסברי כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא והא דמשני לקמן בר"פ הכותב בכותב לה בעודה ארוסה יבואר לקמן בס"ד בר"פ הכותב דע"כ צ"ל לר' חנינא בן עקביא דפליג על ר' יהודה וס"ל דאף אמרו לו קמאי לא רצו לדמות אירוסין לנשואין לגמרי שיהיה מכרה בטל א"כ סוגיא דהתם אתיא כר' חנינא בן עקיבא אבל לר"י דאיירי שם במתניתין דר"פ הכותב ע"כ צ"ל בכותב לה עד שלא תתארס כ"ז כתבנו לפי' קמא דרש"י אבל לפי' שני דלא קאי ארישא ע"כ צ"ל לתנא דאמרו לו דמדמו אירוסין לנשואין דאף בנשואין אם מכרה נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס מכרה קיים וע"כ מתניתין דהכותב צריך לאוקמי בנכסים שנפלו לה משנתארסה וכדמשני בכותב לה בעודה ארוסה. והיינו משום דאמרו עצמן קיבלו דברי ר"ג הראשונים דאין לדמות אירוסין לנשואין וחזרו בהן. ושפיר אתיא מתניתין דר"פ הכותב כאמרו לו והיינו דדקדק רש"י ז"ל בד"ה או דילמא אדיעבד נמי פליגי ובעי למימר מכרה בטל ר"ל דבעי למימר הכי ואח"כ חזרו בהן כדמוכח מהאי דר"פ הכותב והא דפריך על רב ושמואל ולא משני דס"ל כאמרו לו היינו משום דאמרו לו לא פליגי אלא בנכסים שנפלו לה משנתארסה וניסת כמ"ש לעיל באופן ראשון ודוק:

9 בא"ד ואין נראה לר"ת אטו טעמא דב"ש וכו'. נראה ליישב פירש"י דבאמת קאמר לקמן לרחב"ע דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אם כן יש לנו לומר אף דלר"י שפיר נחלקו כדקתני מתניתין בהדיא. מ"מ נראה דודאי צ"ל דאף אמרו לו לא יחלוקו על ב"ש וב"ה. אלא דס"ל לא נחלקו א"כ יש לומר דבהא פליגי על ר"ג כיון דשמעו לר"ג דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בנפלו משנתארסה אבל עד שלא תתארס מודים שמוכרת וכו'. ע"ז תמהו על ב"ש שתמכור לכתחלה בנפלו באירוסין ואימר בזכותו נפלו. אלא ס"ל דע"כ פלוגתייהו בנפלו עד שלא תתארס וממילא נפקא מיניה לב"ה דאין חילוק בין שנפלו עד שלא תתארס ונתארסה ובין נפלו לה משנתארסה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. או שתמהו על דיעבד דב"ה בנפלו באירוסין. ולפ"ז יש לפרש ג"כ בחלוקה זו שתמהו על ב"ה וס"ל דפלוגתייהו ע"כ בעד שלא תתארס לענין לכתחלה. ובזה א"ש מה שהשיב להם ר"ג על החדשים אנו בושים ר"ל בנפלו משנתארסה למה לא תמכור לכתחלה אלא שאתם רוצים לגלגל את הישנים דהיינו כשנפלו עד שלא תתארס. אלא ודאי דפלוגתייהו בנפלו משנתארסה כן נלע"ד ליישב לשיטת רש"י ז"ל ודוק:

10 גמרא א"ל אף זו מוכרת ונותנת וקיים. יש לדקדק כיון דקתני מוכרת ונותנת לכתחלה למה ליה למימר וקיים וכאן לא שייך מ"ש במתניתין בישוב לשון זה. וראיתי בספר פני יהושע שעמד בזה ומפרש דאי הוי נקט מוכרת ונותנת לבד ה"א דמיירי לענין גוף הנכסים לאחר מיתה. וקמ"ל דקיים לגמרי אפילו לענין פירות. אך לפ"ז צ"ל דהא דקאמר לקמן לימא תנינא לתקנת אושא וכו'. ומשני מתניתין בחיים ולפירות וכו' היינו דוקא במתניתין אבל בברייתא זו באמת איתא לתקנת אושא. ולפ"ז צ"ל לרב זביד דמשני תני מוכרת ונותנת וקיים במתניתין באמת תנינא לתקנת אושא במתניתין והא דמשני לקמן מתניתין בחיים ולפירות היינו לרב פפא וזה דוחק וגם דוחק לפרש דה"א לענין לאחר מיתה וקמ"ל דמיירי לענין פירות ולא לענין תקנת אושא. וא"כ מדקאמר משניסת אלו ואלו מודים שהמכירה בטל היינו נמי לענין תקנת אושא. ועוד נלע"ד לפמ"ש התוספות לעיל דף נ' ע"א ד"ה הבעל וכו' דלר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף ואם נפלו משניסת כיון דאינה יכולה למכור בחיים לפירות ה"נ אינה יכולה למכור הגוף לאחר מיתה. והא דמקשה לקמן לימא תנינא לתקנת אושא. היינו משום דמתניתין רבי יהודה היא לרב פפא ושמעינן ליה לר"י בב"ק דף צ' ע"א דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל רב זביד דתנא מוכרת ונותנת וקיים ולא מוקי סיפא דמתניתין כר"י בל"ז א"צ לתקנת אושא. ודוק ועיין בסמוך:

11 תוס' ד"ה תני מוכרת וכו' ה"ל למיפרך לרב זביד וכו'. נלע"ד ליישב פירש"י לפמ"ש במתניתין דהא דמדייק רש"י ז"ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס ונתארסה. אבל לא ניסת לא. היינו מדיוקא דסיפא דקתני עד שלא ניסת מכרה ונתנה קיים וס"ל דלענין דיעבד א"צ לאשמעינן דנשמע מדיוקא דנפלו לה משניסת דוקא מכרה בטל אלא דקמ"ל דאפילו עד שלא תתארס וניסת דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא א"כ לר' זביד דנקט במתניתין נמי מוכרת לכתחלה ואיכא למימר דמיירי בנפלו עד שלא תתארס לחוד ולכך מוכרת לכתחלה ולק"מ מרישא אבל לרב פפא דתני מכרה ונתנה ע"כ דקמ"ל דעד שלא נתארסה וניסת גריע טפי מנפלה לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה דפליגי ביה ב"ש וב"ה. מדנקט ברישא פלוגתא דב"ש וב"ה והדר נקט סתמא ואם נימא דלרחב"ע מוכרת לכתחלה אפילו לב"ה תהיה הפוכי פלוגתא דר"י ורחב"ע. וע"כ דס"ל לרחב"ע ג"כ דחמיר כמו לר"י וע"כ צ"ל דס"ל לרחב"ע דלא נחלקו וכו'. משא"כ לרב זביד יש לומר באמת עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי לגבה וכ"ע מודים שמוכרת ואף שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה האשה דלא מצי לשנוי דמיירי בברייתא דעד שלא תתארס וניסת. דא"כ מ"ט דאמרו לו דרצו לבטל המקח כדמשמע מקושית הש"ס על רב ושמואל כמאן דלא כר"י ולא כרחב"ע דבעד שלא תתארס וניסת ליכא למ"ד דהמקח בטל מ"מ יש לומר דלרב זביד עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי וס"ל לר"ג דמוכרת לכתחלה ואפילו אמרו לו לא הקשו לו אלא לכתחילה משא"כ לרב פפא דמוכח דחמיר דלא להוי הפוכי פלוגתייהו דר"י ורחב"ע. ונראה עוד דלפמ"ש במתניתין דהוכחת רש"י ז"ל דרישא מיירי עד שלא תתארס ונתארסה ולא בניסת היינו מלשון וקיים דפירושו קיים לאחר שניסת ובברייתא דנקט נמי לשון מוכרת ונותנת וקיים אף דמיירי שמכרה לאחר שניסת היינו באמת לענין תקנת אושא. משא"כ במתניתין דלא ניחא ליה למימר דחנינא לתקנת אושא במתניתין. משא"כ לר"ז לפמ"ש לעיל דס"ל דבאמת תנינא לתקנת אושא במתניתין יש לפרש גם ברישא דנקט וקיים היינו ג"כ משום תקנת אושא ושפיר יש לומר דס"ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס דאפילו ניסת מוכרת לכתחלה אבל לרב פפא דלא ניחא למימר דתנינא תקנת אושא במתניתין וע"כ מוכח מרישא דעד שלא נתארסה וניסת לא תמכור א"כ ע"כ חמור לב"ש מנפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה א"כ הוי הפוכי פלוגתייהו כנ"ל. וק"ל:

12 פירש"י ד"ה הכי גרסינן ורחב"ע וכו'. כבר כתבנו בזה במתניתין מה הוא תחלה ודיעבד. ויש לפרש עוד בפשטות לפי מה שפי' רש"י לקמן ד"ה ידועים מקרקע שע"מ כן נשאה. נמצא יש לומר בארוסה אף דמכרה קיים אין להקשות דתמכור לכתחלה מפני שהוא ספק אם בזכותה נפלו והיא מוחזקת. דאפ"ה אם תמכור נהי דאינו יכול למחות שלא תמכור לכתחלה מפני שהיא מוחזקת בנכסים. אפ"ה נ"מ דמ"מ הוא אינו מחויב לישא אותה כדס"ל לר"ג בפרק בתרא דף ק"ט ע"א בפסקה על עצמה תשב עד שתלבין ראשה. וכ"ש הכא דהיא עצמה פשעה ומכרה יכול לומר דלאו אדעתיה דהכי רצה לישא אותה. וכיון דהא ספק בזכותו יכול לומר שתשב עד שתלבין ראשה ויכול לעגנה משא"כ הכא דמיירי בנשואה כבר דקי"ל אין תנאי בנשואין ולא מהני לר"ש לקמן בנכסים ידועים שע"מ כן נשאה אלא לענין ביטול המכירה. אבל לגבי ביטול ותנאי בנשואין לא שייך זה לכך פירש"י דע"כ לכתחלה הוא לענין אם בא הלוקח לימלך. וק"ל:

13 תוס' ד"ה לא כר"י וכו' ולא ניחא להו דהך דר"פ הכותב מיירי לענין תקנת אושא. דאפילו לר"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות אפילו בנפלו לה עד שלא תתארס. זה אינו חדא דמשמע לקמן דלא תנינא לתקנת אושא במתניתין. ותו דמוכח דאם כן מאי פריך התם בר"פ הכותב אימא מירושה דמה"ת נימא דסילק מכל הירושה. יותר יש לומר שלא סילק אלא אם מכרה שלא יוציא לאחר מיתה מן הלקוחות א"ו צ"ל דלענין מכירה בחיים ולפירות מיירי ופסיקא להש"ס שם כן משום דלא תנינא לתקנת אושא ויבואר לקמן בר"פ הנ"ל:

14 בגמרא ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הן. לכאורה משמע דכי היכא דלר' יוסי בר חנינא דמפרש אינם ידועים היינו מטלטלין ודאי שהבעל אוכל פירות כדתנן במתניתין בסמוך נפלו לה כספים וכו' ור"ש גופיה משמע שם במתניתין דלא פליג בהא אלא דס"ל הכא דאם מכרה ונתנה קיים. א"כ לכאורה לר"י נמי בנכסים שאינם ידועים לדידיה שנפלו דהיינו שנפלו נכסים במדינת הים אף דאם מכרה ונתנה קיים מ"מ כל זמן שלא מכרה הפירות לבעל. ובהכי א"ש טפי דלא תמכור לכתחלה משום הפירות אך לפי מאי דקאמר לקמן דף ע"ט עשאום כנכסים שאינם ידועים. משמע להדיא כיון שהבעל סובר שאינו שלו אין לו בהן פירות כמו שיבואר בקונטרס אחרון סימן צ' דכן הסכמות רוב הפוסקים זולת הרמב"ן ועמ"ש שם בזה וצ"ל דהא דלא תמכור לכתחלה היינו כדי שירשנה בעלה וכן כתב הר"ן בהדיא דטעמא דלא תמכור הוא משום ירושה אך קשיא לי דאם כן צ"ל דהא דמחלק ר"ש בין ידועים לשאינם ידועים אם מכרה ונתנה קיים ג"כ לענין ירושה דכיון דלא תמכור משום ירושה היא ע"כ אם מכרה ונתנה קיים ג"כ לענין ירושה א"כ הדר תנינא לתקנת אושא במתניתין. והיה נלע"ד לפמ"ש לעיל דקושית הש"ס לימא תנינא לתקנת אושא היינו דוקא למ"ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי דלמ"ד כקנין הגוף דמי הא כתבו התוס' לעיל דף נ' דא"צ לתקנת אושא אלא היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך א"כ יש לומר דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף א"כ שפיר מתפרשא מתניתין לענין ירושה דהא בהא תלינן כיון דבנכסים ידועים יש לו פירות ע"כ המכירה בטילה אפילו לענין ירושה ובנכסים שאינם ידועים לא תמכור משום ירושה ומכרה קיים משום שאין לו פירות וא"צ במתניתין לתקנת אושא. ולפ"ז הוי א"ש טפי הא דנדחקו התוס' לעיל דף נ' דלמ"ד כקנין הגוף צ"ל דלא משכחת לתקנת אושא אלא בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. דהוא דחוק כמ"ש המפרשים והארכנו בס"ד שם ובר"פ הכותב. ולפמ"ש יש לומר כיון דמ"ד קנין פירות כקנין הגוף הוא ר"י ולר' יוחנן משכחת בנכסים שאינם ידועים דאין לבעל פירות ואפ"ה אם מתה מתקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות דהא קי"ל כר"ש בנכסים שאינם ידועים ולפ"ז למאי דקי"ל הכא כר"י בפירוש נכסים שאינם ידועים שנפלו לה במדינת הים וקי"ל דהילכתא כר"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי באמת צ"ל דלא תמכור דמתניתין היינו ירושה דע"כ מכרה ונתנה קיים נמי לענין ירושה א"כ תנינא לתקנת אושא במתניתין. והא דאמר ר"י בר חנינא לעיל דף נ' באושא התקינו דמשמע דאין מפורש במתניתין היינו משום דריב"ח לשיטתיה אזיל דס"ל הכא ידועים מקרקעי ושאינם ידועים מטלטלטין דלדידיה יש לבעל פירות כנ"ל וא"צ לתקנת אושא במתניתין. ועל פי זה אמרתי בדרוש הא דאמר לעיל דף נ' אשכחי' ר' יצחק בר יוסף לר' אבוה דהוי קאי באוכלסא דאושא אמר ליה מאן מרי דשמעתין דאושא א"ל ריב"ח תני מיני' ארבעין זימנין וכו'. דלפמ"ש נ"מ טובא משום דבאמת לפי מאי דקי"ל כר' יחונן הכא וקי"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ מתניתין שמעינן כתקנת אושא ודוקא ריב"ח הוצרך לזה לאשמעינן מה דלא תנינא במתניתין ותו דלפמ"ש דלר' יוחנן דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף ע"כ צ"ל דתקנת אושא הוא בנכסים שאינם ידועים משא"כ לריב"ח דמפרש דנכסים שאין ידועים מטלטלין דיש לבעל פירות כנ"ל ע"כ מוכח מתקנת אושא דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ נ"מ טובא לדינא אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא. ודוק:

15 עוד יש לומר בהא דקאמר דהוי קאי באוכלסא ופירש"י ברבים משום דלפמ"ש דנ"מ אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא והוא פלוגתא דר"י ורבי מאיר בב"ק דף צ' ואמרינן בפרק מי שהוציאו דף מ"ו דהלכה כרבי יוסי אורוי ליחיד מורינן אבל למדרש ברבים לא דרשינן וכיון שהיה באוכלסא דרבים לא היה יכול לשאול בפירוש אם הלכה כרבי יוסי או לא והוצרך לשאול שאלה דממילא נפקא מיניה אי הלכה כרבי יוסי. וק"ל:

16 פירש"י ד"ה דבעיא דתברחינהו וכו' והודיעה לעדים וכו'. והרא"ש ז"ל הקשה עליו דא"כ אפילו מקצתן נמי וכ"כ התוס' בב"ב דף קנ"א ע"א בד"ה אפילו למ"ד וכו' דמיירי במקצת נכסים וכו' וכן פי' הרשב"ם שם דמ"ד מברחת קני היינו רבנן דרשב"ג ואפ"ה קאמר דהיכא דגלי דעתא לא קני. והנה בספר מגיני שלמה כתב דס"ל לרש"י ז"ל דבמתנה במקצת אינו מועיל אפילו גלוי דעת ע"ש שכתב דמשמע לרש"י ז"ל מלשון שטר פסים שהוא לשון פיוס כפירש"י משמע שהיה גלוי דעת שהרי משום זה הוצרכה לפייסו. וצריך להבין דאיך יפרש הא דקאמר הש"ס שם אפילו למ"ד מברחת קני וכו' ונלע"ד לפרש דאדרבא מוכרח כשיטת רש"י ז"ל. דהתוס' כתבו שם בדף ק"נ ע"ב בד"ה ואלו הן וכו' והא דלא חשיב וכו' אי נמי בפלוגתא לא קמיירי ואע"ג דשטר מברחת נמי איכא פלוגתא בכתובות כמו שהביא הר"ש. מ"מ היכא דגליא דעתא דמשום אנסובי הוא מודו כ"ע כדקאמר לקמן עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו מאוד להעמיד דבריהם ע"ש. ובפרט מ"ש מהרש"א ז"ל דמ"ש דאיכא פלוגתא היינו רב ענן. הוא פלא. חדא דלא נזכר ר' ענן בר"ש דלא שייך דהתוס' קרי פלוגתא על ס"ד דמקשה מיתבי שם. ותו וכי קשיא להו דלא ליתני ר' נחמן מברחת משום רב ענן דפליג עליה כיון דלר"נ עצמו ליכא פלוגתא בזה. ונלענ"ד לפרש דבריהם כיון דמקשה בכתובות וכיון דלא קנינהו לוקח לקני בעל. ומשני עשאן כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר' שמעון כמו שהביא הר"ש שם וס"ל הפירוש כמו שפי' התוס' כאן בשם ר"ת דכיון דל"ל דכוונתו להבריח לקנינהו לוקח. וע"ז משני בנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש ולפ"ז לחכמים דר"ש דס"ל בנכסים שאינם ידועים קנה הבעל קני המקבל בשטר מברחת. נמצא דאיכא פלוגתא. וע"ז כתבו דקושית הש"ס שם אינו אלא על שמואל דמיירי בלא גילוי דעת. אבל אם גליא דעתיה לק"מ דה"ל כתנאי בעלמא. וכן נראה מרש"י כמ"ש לקמן דמפרש דאין קושית הש"ס אלא על שמואל ולא על ר"נ ולא על הברייתא. וכן נלענ"ד דמוכרח לומר כן. דאל"כ תקשה על ריב"ח דמפרש נכסים שאינם ידועים היינו מטלטלין. א"כ איך נפרש ברייתא זו דהרוצה שתברח וכו' דהא קשה קושית הש"ס וכיון דלא קנינהו ולא שייך כלל תירוץ הש"ס דעשאו כנכסים שאינם ידועים לדידיה וע"כ צ"ל דעל הברייתא לק"מ כיון דגליא דעתיה כדמשמע מלשון שטר פסים וכ"כ בספר שיטה מקובצת בשם קדמונים דאין קושי' הש"ס אלא על שמואל ולא על ברייתא. ונראה דלפי האי תירוץ שני מפרשי נמי הכי הא דקאמר שם אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתיה היינו חכמים דר"ש כנלענ"ד לפרש דבריהם שם ומ"ש דף קנ"א הוא לתירוץ ראשון בד"ה ואלו הן וכו' דכולהו נכסים לאו דוקא וכיון דהסכימו הפוסקים דכולהו נכסים דוקא כדאיתא באה"ע סימן ק"ז מוכרח מדברי ר"נ עצמו דקאמר שם דבעינן שיכתוב כל נכסיו ומיירי בגליא דעתיה ואפ"ה במקצת לא מהני. ודוק. ועיין קונטרס אחרון:

17 ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דמה שהודיעה לעדים כיון שלא היה דרך תנאי אינו רק גילוי דעת כמ"ש המפרשים ומה שהקשה הרא"ש עליו דהעדים אינם נאמנים בכך אם כתב יד יוצא ממקום אחר לכאורה קשה לי דעדיפא ה"ל להקשות דהא ר' נחמן עצמו ס"ל לעיל דף י"ט דעדים שאמרו מודעא היה דברינו אין נאמנים אפילו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש התוס' והרא"ש שם א"כ הכא בכל גוונא אינם נאמנים לר"נ. אך נראה דסבירא ליה להרא"ש דדמי לתנאי היה דברינו דאמר שם ר"נ דנאמנים אמרינן קיימו תנאייכו וחותו לדינא דאכתי קשה על הרא"ש עצמו לפמ"ש הטור בשם הרא"ש וכן הוא בש"ע ח"מ סימן פ"ב דבתנאי היה דברינו נאמנים אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ קושיתו הכא לק"מ ועיין בסימן מ"ו מ"ש הסמ"ע שם וצ"ל דהרא"ש מקשה לשיטת רש"י דס"ל דף י"ט דאין נאמנים לומר תנאי היה דברינו אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. מ"מ נראה דאין מזה קושיא על רש"י דיש לומר דהכא עדיף טפי מתנאי כיון שהלוקה אוכל פירות ויורש אותה אם מתה קודם הבעל כמ"ש הרא"ש בשמעתין מילתא אחריתא הוא ואין בזה עקירת השטר. ועמ"ש עוד בזה בפירש"י לקמן. ודוק: ועמ"ש בקונטרס אחרון: